"חשבתי שהתקרה הולכת לקרוס עלינו"
- Eyal Levanon
- 27 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
בפגיעת טיל שהתרחשה בשכונת למד במהלך מבצע "עם כלביא", ניזוקו דירות רבות ותושבים פונו למלונות. זו עדותן של מיטל אבישר ובתה ליה – על רגעי הפגיעה, ההתמודדות והחיים החדשים במלון.
רגע הפגיעה
ברגע הפגיעה ישבנו במקלט וראינו שחלק מהדיירים לא הגיעו (חלקם יורדים מאוחר – בזמן האזעקה או קצת אחרי). באזעקה שהייתה כמה שעות לפני, דיברנו עם אחד השכנים וביקשנו ממנו לעשות מאמץ ולהגיע לפני האזעקה, אך הוא לא הגיע. במזל גדול הוא ניצל – הוא נשאר בביתו שנפגע בעוצמה רבה.
הפגיעה הייתה במהלך האזעקה או כמה שניות אחריה. הרגשנו שהקרקע רועדת. לא היה לאף אחד ספק שזה פגע בבניין. שמענו את עוצמת הפגיעה של הטיל ולאחר מכן רעש גדול של כל החלונות והוויטרינות שהתרסקו בבת אחת. חשבתי שהתקרה הולכת לקרוס עלינו וחיבקתי שכנה שישבה לידי שמעולם לא החלפנו מילה.
הבת שלי הייתה הראשונה שפתחה את דלת המקלט לוודא שאנחנו לא לכודים. ברגע שהדלת נפתחה נכנס מלא אבק והייתה תחושת מחנק.
אחד הדיירים גילה תושייה ורץ במדרגות לבדוק מה עם השכנים שלא הספיקו לרדת. לצערי, זוג מקסים ואהוב נפגע מההדף – הם נפלו ונפצעו, ואני זוכרת שליוו אותם למקלט בעודם מדממים מהפנים.
שכנה נוספת נתקעה במעלית וזעקה לעזרה, ואותו שכן שגילה תושייה גם חילץ אותה מהמעלית בעזרת מספרי גיזום גדולים.
הבניין נראה אפוקליפטי – מהלובי לא נשאר כלום למעט משקופים תלושים וזכוכיות.
הפגיעה בדירה שלי הייתה עצומה – החלונות מחדר השינה שלי ושל ביתי נתלשו מהקירות עם חתיכות הבטון. כל הזכוכיות בבית התנפצו, כולל התנור.
תוך חצי שעה עד שעה היו כבר כל הכוחות בזירה – אמבולנסים, מכבי אש, משטרה, פיקוד העורף, עירייה, חמ"ל וועד השכונה עם פעילים שהסתובבו בין התושבים להרגיע. היינו צריכים למלא את הפרטים שלנו בניירת. יש לי הרבה חורים בזיכרון מאותן שעות. הייתי הלומה בזמן שהבת שלי התרוצצה לנגד עיניי בפאניקה מוחלטת. הציעו לה פינוי כנפגעת חרדה אך היא סירבה. היא בכתה יומיים רצופים.
ההלם שאחרי הפגיעה
אני זוכרת ששוטטנו ברחובות השכונה. זוכרת את ההלם, את האווירה הקשה, את הטלטלה. התבשרנו על המלון שעות בודדות אחרי. כל ההליך היה יעיל ומהיר. לדעתי ועד השכונה הניע וזירז את העניין מול גופי העירייה.
ביומיים הראשונים בקושי תפקדנו. ישבנו דיירי הבניין ושוחחנו שעות, עיכלנו, שיחזרנו, הטענו אחד את השני.
כעבור יומיים התחלנו להתאפס, ללכת לבתים, לעמוד שוב על הנזקים עם בעלי מקצוע, לנקות ולהבין תוך כדי תנועה במה צריך לטפל. הדירות שלנו בבניין לא ראויות למגורים בחודשים הקרובים, לכן צריך לארוז את התכולה שנשארה בין ההרס והזכוכיות, ובמקביל לחפש דירה.
במלון יש ממ"ד ומקלט וזה נותן תחושת ביטחון. אני בוחרת לרוץ למקלט על אף שאני בקומה שלישית.
מאחר שרוב האורחים במלון הם תושבי השכונה שנפגעו באותה הפעם – יש תחושת סולידריות של הלומים. דקה מרגע צפצוף הטלפון – כולנו במקלט.
בעלי הדירה שאני שוכרת אמרו לי שהשיפוץ יכול לקחת בין חצי שנה לשמונה חודשים. אני מחפשת דירה בשכונה. המלון מאוד נוח מבחינת החדר והארוחות, אבל אני זקוקה לפינה שלי. לשקט שלי.
הציעו עזרה גופים שונים – עובדים סוציאליים, נציגי העירייה, נציגי השכונה, ארגון העובדים, קופות החולים. לא נעזרתי בשום גוף. אני לא יכולה לעצור ולהתעכב על מה שהיה – יש לי הרבה על הראש ואני חייבת לרוץ קדימה.
יצרתי קשר עם עמותה שנקראת "לב אחד". ביקשתי עזרה בניקיון ואריזה. הגיעו שתי נשים מדהימות, טובות לב, שלא יכלו לשבת בבית בחוסר מעש בשעת המלחמה – ועזרו לי להשתלט על הבלאגן. איזו עמותה נפלאה. איזה אנשים נפלאים וטובים יש לנו במדינה.
המסר שלי הוא – להישמע להנחיות. הן מצילות חיים. אם היינו נשארות בבית ולא יורדות למקלט – יש סבירות גבוהה שהיינו נפגעות. שעתיים אחרי – ברכנו "הגומל".
יש לנו שכונה נהדרת, אנשים מדהימים, קהילה נפלאה. אין על למד!
תגובות