צו פינוי - סיפורה של גבעת עמל

ב 12 במאי 2021, עת כולנו נכנסנו ויצאנו מהמרחבים המוגנים, תויגה מערכת למדיה בפוסט קשה, על ידי טליה זקס עינב, שגדלה בגבעת עמל ב', ושמזוהה עם מאבקם של התושבים שם. יצאנו לבדוק את ההיסטוריה של השכונה, הממוקמת באחד מהמקומות היקרים ביותר בארץ. לטענת, התושבים המדינה על רשויותיה הפרה את התחייבותו ההיסטורית של בן גוריון לדיור קבע לתושבי גבעת עמל, סחרה בקרקע והתעלמה מחובתה לספק להם דיור חלופי, ולא פחות מזה, שעיריית תל אביב עשתה מה שהיתה יכולה במטרה לסלקם מהקרקע.

רצה הגורל והמפגש שקבענו עם תושבי השכונה התקיים ימים ספורים לאחר זכייתה של לינוי אשרם במדליית הזהב האולימפית, וכך יצא שחלק נכבד מהשיחה נערך בקרבה לביתם של בני משפחת אשרם-סעידי. אנקדוטה מעניינת בפני עצמה שהמקורות של לינוי הנחושה והחזקה הם מגבעת עמל, ותושבי השכונה בטוחים שלהיסטוריה המשפחתית והתנאים בהם גדלו בני משפחתה יש השפעה על אופייה החזק והנחוש של האלופה האולימפית שלנו.

בשיחה עם תושבי גבעת עמל הכרנו אנשים מדהימים, שמדברים על השכונה באהבה מהולה בכאב עז, אנשים שחיים את המאבק הזה כבר עשרות שנים, אנשים שחיים תחת גגות אסבסט. כן, כן, בשנת 2021 יש בישראל אנשים שחיים תחת אסבסט וחוששים להחליף אותו פן "העירייה 'תקפוץ' על השיפוץ כעל מוצאת שלל רב, ותהרוס את המבנה". ראינו בורות ספיגה שאינם מחוברים לביוב המרכזי, ראינו בולענים שנפערו בקרקע בזמן שבנו סביבם מגדלי יוקרה.

המראה של בתים מטים ליפול שבנויים מאבני כורכר, צמודים כל כך למגדלים חדשים ומפוארים הוא די מטלטל. אלו מראות שהיינו מצפים לראות במדינות עולם שלישי. שמענו מהתושבים ש"על כל הטוב הזה" הם משלמים ארנונה בסך של כ 1,200 ₪ על 70 מ"ר...

כדי להתרשם בעצמכם, אנו ממליצים בחום לכל מי שמוצא את הנושא מעניין לעצור שניה את הרכב ולהיכנס לשכונה לראות מה יש בין בנייני U המפוארים לפארק בבלי שבשלבי בניה מתקדמים.

התושבים שפגשנו ביקשו לא להתראיין באופן גלוי. מי שכן שמחה לשתף אותנו יותר לעומק היא חנה לוי שגדלה בגבעת עמל ב', וכל משפחתה עדיין שם. נתחיל דווקא מסוף השיחה ביננו - כששאלנו את חנה, לקראת סיום השיחה, למה התושבים גרים שם ומה מחזיק אותם שם כל השנים על אף הקשיים, קיבלנו תשובה מפתיעה "אנחנו כל כך אוהבים את השכונה ואת הבית, ואם רק היו עושים את הסביבה נקיה ומסודרת עם תנאים בסיסיים זה היה מקום מושלם בשבילנו".

חנה סיפרה בכאב: "אין מכולת, אין קופ"ח, אין ביוב, אין כלום. בשביל לקנות אוכל התושבים צריכים ללכת לשכונות הסמוכות, בצורה לא בטוחה מאחר וחסמו להם את כל המעברים. מאד מסוכן, בטח ובטח להורים המבוגרים".

עם כל הקשיים וחוסר הצדק שהיו ועודם מנת חלקם של התושבים, המקום הזה הוא בית בשבילם אבל לבית הזה יש בעיות רבות מאד. מבחינתם, זהו המקום שנוצרו בתוכו זיכרונות ילדות, ריחות של בית, חברויות, חיים שלמים של דורות ועוד.

חוסר הוודאות כפה עליהם, פשוטו כמשמעו, לבלות חיים שלמים במקום שבו שלטו העוני והעזובה, בציפייה לקבל את הדיור המובטח

מה לגבי שירותי עירייה?

"חוץ מפינוי זבל אין שום תנאים. לא מדרכות, לא רחובות. אפילו חיבור לביוב אין. לכל בית יש בור ספיגה, ואם הוא נסתם אז זו בעיה שלנו, או שמצליחים לטפל או שחופרים בור חדש. תאורה יש רק אחרי צעקות. אין בי"ס בשכונה. אני הלכתי ליסודי ביהודה מכבי מאחר ואז לא נתנו לי ללמוד בבבלי, שהוא בית הספר הקרוב יותר".

מה עושים התושבים בעתות מלחמה.. ? הרי מראש הגענו לסוגיה דרך הפוסט שזועק על כך שאין מקלטים...

"במלחמה האחרונה התחבאנו מתחת לשולחן במקומות שנראו לנו, יחסית, פחות חשופים. אותו דבר היה בסיבובים קודמים ובמלחמת המפרץ. אין מקלטים בשכונה, ומעולם לא היו. המקלטים הקרובים ביותר נמצאים במרחק גדול ואין סיכוי להגיע בזמן. אני זוכרת במלחמת יום כיפור שהייתי בת 6, אבא שלי חפר ממש בור באדמה כי לא היו לנו מקלטים. אני ממש זוכרת את הרעש של ההפגזות והמטוסים וכולנו מתחבאים בשוחה עם שקי חול. ביקשנו כבר כמה פעמים מיגוניות ולא שמו אפילו מיגונית אחת. ממש משאירים אותנו חשופים, והכל כדי למרר את חיינו".

השיחה גרמה לנו לרצות ללמוד עוד על ההיסטוריה של השכונה ולהבין איך הגיעו למצב כה רע. נפגשנו עם עו"ד יאיר פרלה, ממשרד עו"ד פרלה-אוסטרמן, המייצג לא מעט משפחות מהשכונה, בהליכים שונים, וביקשנו שיסקור בעבורנו את ההיסטוריה שלה ואת המצב המשפטי מנקודת ראותם של התושבים.

שמענו על עניין שהיה וכך היה:

החל מסוף שנת 1947 שוכנו מתיישבים יהודים, שמרביתם התגוררו באזורי הקרבות בסמוך ליפו, בג'מוסין, שלימים נודע בשם גבעת עמל ב', בת"א. אדמות הכפר הוקנו ברובן לרשות הפיתוח, שנכסיה נמסרו למנהל (כפי שנקרא בשעתו). ביום 01.11.1949 נמסרה הכרזה רשמית של ממשלת ישראל על הכוונה להעביר את תושבי המקום לשטח מתאים לפי תכנית קבועה. בהכרזה הובטח: "אלה שהתיישבו בג'מוסין ...יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע".

השנים חלפו, העברה מוסדרת לא יצאה לפועל והתושבים לא שוכנו במקום קבוע, תחת זאת, החליט המנהל להתיר לרשות הפיתוח למכור את אדמות גבעת עמל לחברת דיור ב.פ., וביום 24.02.1961 חתמו השתיים על הסכם רכישה. באותה העת, התגוררו במקום עשרות משפחות וכדי להסדיר את בעיית שיכונם התחייבה דיור ב.פ. לתת לתושבי המקום דיור אקוויוולנטי (שווה ערך), וכנגד התחייבות זו הסכים המנהל למכור לדיור ב.פ. את אדמות השכונה במחיר מוזל.

התחייבויות לחוד ומעשים לחוד... זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם פתחו המנהל ודיור ב.פ. בהליכים משפטיים לפינוי וסילוק יד כנגד כל תושבי השכונה, והמחלוקת בין הצדדים התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון. בפרשת סרבי, שבו ניתן פסק הדין המנחה, קבע בית המשפט העליון, באופן נחרץ: "שיכון אקוויוולנטי אינו כבחינת חסד שיוענק למשיבים אלא זכותם היא זאת, וכל עוד לא הועמד שיכון כזה לרשותם אין לסלק את ידם מן הקרקע".

למרבה הצער, גם פסק דין זה היה לצנינים בעיני דיור ב.פ., שבשנת 1972 פתחה ב"מבצע" תביעות רחב היקף, במסגרתו שוב הוגשו תביעות לסילוק יד כנגד עשרות מתושבי השכונה. בכל אחד מכתבי התביעה, נטען כי בתאריך לא ידוע עלו הנתבעים (התושבים) על המקרקעין, תפסו בו שטח, וכי הם יושבים במקום כמשיגי גבול. בכתבי התביעה לא נמצא זכר להכרזה או להסכם. מכל מקום, בשלב מסוים ביקשה דיור ב.פ. להפסיק את הדיון בתביעות. בית המשפט שדן בבקשה קבע שתביעה זו ממילא נדונה לכישלון "נוכח פסקי הדין הברורים והמפורשים של ביהמ"ש העליון, והיא תכשל גם במקרה של הגשת תובענה חדשה בעתיד". על רקע זה החליט בית המשפט "להרשות לתובעת להפסיק תובענותיה נגד הנתבעים לגבי העתירה של סילוק יד וזאת בתנאי כי התובעת לא תוכל להגיש מחדש תובענה למתן סעד כזה".

בשנת 1987 התקשרה דיור ב.פ. בהסכם למכירת זכויותיה בגבעת עמל ואלה התגלגלו בסופו של דבר לחברות בשליטת יצחק תשובה. אף שקבוצת תשובה קיבלה על עצמה את התחייבויות דיור ב.פ. שבהסכם עם המנהל, היא החליטה לפתוח בגל תביעות נוסף לסילוק כל תושבי השכונה.

לפני שנמשיך להמשך ההליכים, חשוב להאיר זרקור לעבר שלושת "גיבורי" הפרשה": תושבי השכונה, היזמים והרשויות.

חוסר הוודאות ביחס לתושבי השכונה כפה עליהם, פשוטו כמשמעו, לבלות חיים שלמים במקום שבו שלטו העוני והעזובה, בציפייה לקבל את הדיור המובטח. איש לא היה מוכן להשקיע בתושבים שהימצאותם בשכונה "זמנית", ומנגד, ברור היה לכל תושב שעוזב את השכונה שהוא מאבד את זכאותו לדיור. בישיבת מועצת העירייה מיום 22.08.1987 הגדיל והודה ראש העיר המנוח, מר שלמה להט: "אני לא מפתח שם שירותים במכוון...המצב באמת רע. יש לי כוונה שיהיו שירותים עוד יותר רעים בתחום הפיזי: תאורה, ביוב, מדרכות וכו'... זאת כדי שיבינו שאין לי כוונות שימשיכו לחיות שם לעולם ועד". בעוד תושבי השכונה סובלים מהזנחה מתמשכת, יזמה קבוצת תשובה שינויים מרחיקי לכת שהגדילו את אחוזי הבנייה בשכונה באופן דרמטי.

סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם

בחזרה למשפט - בשנת 2018 ניתן פסק דין של כב' השופט קליין שהכריע בתביעות לסילוק יד שהגישה קבוצת תשובה נגד תושבי השכונה. פסק הדין שלל מכל וכל את הטענה שתושבי השכונה הם פולשים נעדרי זכויות, תוך אימוץ מוחלט של עמדתם בכל הנוגע לקורות השכונה למן הקמת המדינה ועד היום. בהתייחס לזכאות התושבים לדיור אקוויוולנטי קבע פסק הדין: "דיור זה היה צריך להימסר לפני שנות דור לכל משפחה...". בהמשך לכך נקבע שזכויות המבקשים "נרמסו במשך השנים תוך התעלמות לגמרי מתחינותיהם...המדובר באוכלוסייה מיוחדת שהובאה למתחם זה על ידי מוסדות המדינה שבדרך, תוך מתן הבטחות מפורשות כאמור לעיל ולא בפולשים שהגיעו לשכונה ביום בהיר אחד מהחלל החיצון". על רקע זה קבע פסק הדין, מבחינה אופרטיבית, שפינוי התושבים יוכל להיעשות רק כנגד תשלום פיצויים.

לא בכדי מאוחר יותר פתחה כב' הש' אגמון גונן בביהמ"ש העליון פסק דין המתאר את תולדות השכונה, באלה המלים: "סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם: "אנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים". אנשים החיים בעוני שפשוט לא הקשיבו להם, על אף שניסו ופנו וביקשו במשך למעלה משבעים שנה..."

המפגש הזה, בין אנשים שחיים בעוני, לרשויות המדינה וליזמים הוא בלתי נסבל. העוולות האנושיות והמשפטיות שנעשו ונעשות במהלך הדרך, כלפי דורי דורות של תושבים, אשר גבעת עמל הינה ביתם, בלתי נתפסות.

נכון להיום, למרות כל מה שנקבע ונאמר על ידי בתי המשפט, ניתנו צווי פינוי נגד 15 המשפחות האחרונות שעדיין מתגוררות בשכונה המיועדים להתממש בקרוב, ובהנחה שזה אכן סוף פסוק, וכי לא יהיו עד אז תהפוכות דרמטיות, המשפחות יפונו עם פיצויים מופחתים ולא כפי שקיוו, והקרקע תעבור לשליטת קבוצת הנדל"ן של האחים חג'ג'. עצם מתן צווי הפינוי מעלה הרבה שאלות פתוחות. איך ייתכן שעל אף כל שתואר לעיל, גם מהבחינה המשפטית וגם מהבחינה המוסרית, עדיין מצא בית המשפט לנכון להוציא צווי פינוי? אם ההבטחה מ 1949 וההסכמים עם ב.פ. דיור והחברות שבשליטת תשובה כל כך חזקים, איך זה שגם היום - 72 שנה אחרי, עדיין עובדת זכאות התושבים לדיור חלופי היא לא חד משמעית? ועוד...

בין אם העובדות שתוארו תומכות בעמדת התושבים, ובין אם לאו, הרי שלא מקומנו לשפוט אבל אנו במערכת למדיה בדעה שלא יכול להיות שבישראל של היום יש תושבים רבים שחיים ללא תנאים בסיסיים, לא ייתכן שיש ילדים ששומעים אזעקות ואין להם לברוח, לא ייתכן שאין סופיות למצב הבלתי נתפס הזה, שהסכמים, כפי הנראה, אינם מכובדים, והבטחות מתנדפות ברוח... הפלונטר המשפטי נמשך כבר כ-75 שנה, ובאמת שהגיע הזמן שמישהו יתפוס מנהיגות ויפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד.

להלן תגובת עיריית תל אביב-יפו:

עניינה של גבעת עמל נדון והוכרע בבית המשפט, כולל בפסקי דין שבין חברת אלעד מגורים והדיירים. העירייה פועלת ותפעל שכל דייר יקבל את הפיצוי המגיע לו מהחברה המפנה על פי פסקי הדין. נוסיף כי מדובר בסוגיה שאינה ייחודית לתל אביב-יפו אלא קיימת במקומות בהם התיישבו אנשים לפני עשרות שנים, בעיקר על קרקעות מדינה, מבלי שהדבר הוסדר. עם זאת העירייה עשתה מאמצים רבים לקדם התחדשות של האזור, על ידי קידום תכנון מסודר וכאמור סיוע בהסדרת פיצוי הוגן לאותן משפחות שזכאיות לכך.

באשר לנושא בתשתיות- מדובר באזור שנבנה במשך השנים ללא תכנון וללא תשתיות מוסדרות, העירייה עשתה כמיטב יכולתה לתת מענה מיטבי לתושבי האזור והשקיעה משאבים עצומים בניקיון, בהסדרת דרכים, מערכות הביוב וכו'. אך היכולת להביא לשיפור אמיתי תלויה רק בביצוע פינוי-בינוי שבו השטח ייבנה מחדש מן היסוד, עם תשתיות ראויות.

בעניין המיגוניות נציין כי הצבתן היא בהתאם להחלטת פיקוד העורף ולא העירייה. עם זאת, חשוב להדגיש כי לרשות הציבור בעיר עומד מכלול רחב של אמצעי מיגון, לרבות 234 מקלטים ציבוריים הפרוסים ברחבי העיר. מקלטים אלו פתוחים וערוכים לקליטת תושבות ותושבים בנוסף לעשרות מקלטים במוסדות חינוך וקהילה.

תמונות - אלעד גולדשטיין